20 שנה לאחר שהוציא את אלבומו הראשון, "עלעול", הופך יאיר דלאל למוזיקאי הראשון שמקבל את פרס סולטניק במסגרת פסטיבל העוד.
הפסטיבל עולה, זו הפעם ה-16, באולמות שונים בירושלים בין התאריכים 21-12 בנובמבר 2015, ומהווה את פסגת הפעילות השנתית של בית הקונפדרציה.
גם אלבומו של דלאל וגם קיומו של הפסטיבל במהלך כל השנים הללו, מספרים משהו על המקום שאנחנו חיים בו, ועל התהליכים העוברים עליו, במוזיקה ובאקלים התרבותי הכולל. דלאל היה בן ארבעים כשהוציא את אלבומו הראשון, אשר ינק את השפעותיו ממוזיקה מזרח תיכונית ויצר חיבורים שהאוזן הישראלית לא הייתה מורגלת אליהם.
"היום כבר יש קצת, אבל אז לא היו דברים כמו 'עלעול'", הוא מספר, "והיה לי אומץ לעשות משהו אחר לגמרי. באופן מסוים, אחת התחושות שלי עכשיו בתור יוצר היא שפתאום הכל נשמע בנאלי. כל דבר חדש שאתה יוצר נשמע בנאלי לעומת מה שעשית בפעם שעברה. יכול להיות שזה עניין תקופתי או זמני שיעבור, אבל זו בעיקר ההרגשה הפנימית שלי כלפי עצמי. אני רוצה להגיע להרגשה שעשיתי משהו שעוד לא עשו, אבל לצערי זה לא יכול לקרות כרגע בעולם שלנו".
"האמת שבכלל רציתי להיות רוקיסט", חושף דלאל את השורש המקורי שמבליח גם אצל מי שחשף את השורש המזרח תיכוני, "אבל זה לא הצליח. לא הצלחתי לנגן בגיטרה כמו שצריך. הייתי קצת רוקיסט על כינור, ועד היום אני בעצם נגן רוקנרול בנשמה. בבית אני שומע הרבה רוקנרול. אם תבואי אליי הביתה זה מה שתשמעי. בבית ספר רימון יש לי אנסמבל שקוראים לו 'רוק אוריינט'. אנחנו לוקחים שירים ומנגינות מהרפרטואר המזרחי, ומשלבים אותם עם רוק.״
מוזמנים לעקוב אחרינו